החלטה בתיק רע"פ 5781/03

1.        המבקש נתפס ביום 12.10.01 כשהוא נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה בר-תוקף, הן מחמת פסילה, שנגזרה עליו בת.פ. 11447/00 מיום 31.1.01 והן עקב פקיעת רישיונו בדצמבר 1993. כמו כן, לא היו בידי המבקש, בעת שנתפס, פוליסת ביטוח תקפה ורישיון רכב תקף.

           בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת א' שדמי) הרשיע את המבקש, על-יסוד הודאתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה ללא בטוח ונהיגה ללא רשיון רכב תקף. בגזר-הדין, ציין בית-המשפט, לקולא, את נסיבותיו האישיות של המבקש, ובכללן עול הפרנסה הכבד הרובץ על כתפיו וניסיונותיו לשקם את חייו, וכן ציין את העובדה שבטעות לא צורף לדיון תיק נוסף התלוי ועומד נגד המבקש בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה; לחומרא, ציין בית-המשפט את עברו המכביד של המבקש בעבירות של נהיגה ללא רשיונות תקפים ואת עונש המאסר המותנה בן 6 חודשים, אשר הוטל עליו בת.פ. 11447/00, שהינו בר-הפעלה בתיק זה. בית-המשפט ראה לנכון להפעיל את עונש המאסר המותנה, בסוברו כי כל אמצעי הענישה, למעט מאסר, מוצו נגד המבקש אך ללא הועיל. עוד גזר בית-המשפט על המבקש קנס בסך 500 ש"ח, פסילה בפועל לתקופה של שנתיים ופסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים והורה על הפעלת עונש פסילה על תנאי בן 4 חודשים מת.פ. 11447/00, בחופף לעונש הפסילה שהטיל עליו בתיק זה.

2.        המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור על חומרת העונש, בו הלין על כך שבית-המשפט לא בחן את האפשרות כי ירצה את עונש המאסר בעבודות שירות ולא הורה על קבלת תסקיר מבחן לצורך כך. המבקש הוסיף וטען, כי שגה בית-המשפט בהפעילו את עונש המאסר המותנה מבלי להטיל עונש מאסר בפועל בגין העבירות נשוא כתב-האישום שבכאן. לחלופין, טען המבקש, ניתן היה להסתפק, לאור הנסיבות, בהארכת עונש המאסר המותנה מת.פ. 11447/00.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' ברוש) קבע כי אין הכרח שיוטל עונש מאסר בפועל מקום בו מופעל עונש מאסר מותנה, וכי בנסיבות עניין, עשה בית-משפט קמא חסד עם המבקש בכך שלא הוסיף עונש של מאסר בגין ביצוע העבירה בה דן. עוד קבע בית-המשפט כי עונשו של המבקש אינו חורג מהותית מהעונש ההולם במקרה דנן ועל-כן, ערכאת הערעור לא תתערב בו. סופו של דבר, דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור, בהיעדרו של המבקש, לאחר שזה לא התייצב לדיון ואף לא לדיונים קודמים שנקבעו בעניינו.

3.        מכאן בקשת רשות הערעור, הנסובה על חומרת העונש.

           המבקש חוזר על הטענות שהועלו במסגרת הערעור ועוד הוא טוען כי שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו כי לא התייצב לדיון שלוש פעמים; למעשה הייתה זו הפעם השניה בלבד שלא התייצב וזאת, לטענתו, משום שלא עלה בידי בא-כוחו להתקשר עמו טלפונית. "טעות" זו, כך טוען המבקש, יש בה כדי להצדיק החזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי על-מנת שייגזר דינו מחדש.

           לבקשה למתן רשות ערעור צורפה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש. בהחלטתי מיום 26.6.03 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע, בין היתר, משום שהוגשה פחות משעה לפני המועד שנקבע לתחילת ריצוי העונש, מבלי שניתן לכך כל הסבר. דא עקא, על-פי האמור בתגובת המשיבה לבקשה, המבקש טרם התייצב בבית-המשפט המחוזי לריצוי עונשו וכל הניסיונות לאתרו עלו בתוהו. המשיבה סבורה, והצדק עמה, כי די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור, שכן המבקש הוכיח פעם נוספת כי הוא נוהג לעשות דין לעצמו.

           לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי יש טעם המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה בפסק-דינו של בית-משפט קמא. ככלל, אין מקום ליתן רשות ערעור מקום שהבקשה עניינה חומרת העונש בלבד למעט מקרים חריגים ומיוחדים, שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עמם (ראו: רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           הבקשה נדחית.  

           ניתנה היום, כ"ד תמוז, תשס"ג (24.7.03).

ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: